באסלאם קיימת תפיסה ידועה שלפיה היציאה לקרב מבטיחה אחת משתי "תוצאות טובות" (אל-חֻסְנַיַיְן): ניצחון ארצי או מות קדושים (שַׁהָאדַה).

האגדה מספרת כי השייח' עז א-דין אל-קאסם, אביו הרוחני של ארגון הטרור חמאס, טבע את הסיסמה "ג'יהאד - ניצחון או מות קדושים!" מעל בימת מסגדו הקטן בחיפה בימי המרד הערבי הגדול, ומאז היא משמשת כסיסמת הקרב של ממשיכי דרכו.

הסיסמה הזאת, שהובילה את מחבלי הנוח'בה בשמחת תורה תשפ"ד, לפני שלוש שנים, מזעזעת לא רק בגלל תוצאותיה האכזריות, אלא בשל עצם מהותה. היא מבטאת תפיסה המקדשת את המוות. מנגד, היהדות מציבה תפיסה הפוכה בתכלית: היהדות אינה מקדשת את המוות - היא מקדשת את החיים.

הקדוש ברוך הוא מצווה אותנו בתורה: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם". על כך מדייק רב יהודה בשם שמואל במסכת שבת: "וָחַי בָּהֶם - ולא שימות בהם". רבי שמעון בן מנסיא מוסיף את הכלל הידוע: "חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה". התורה אינה ערך מופשט הניצב מחוץ לחיים; אין לה חפץ במותו של האדם, אלא בחייו - בחיים שבהם הוא יכול לשמור אותה ולקיים את מצוותיה.

חז"ל מספרים כי כאשר דוד המלך נפטר לבית עולמו ביום השבת, ניצב שלמה המלך בפני דילמה קשה: אביו המלך מוטל מת בשמש הקופחת, וכלבי הארמון נובחים ברעב. לפי ההלכה, אסור לטלטל את המת בשבת.

שלמה שיגר שאלה לבית המדרש ונענה בתשובה מפתיעה: את בשר הנבלה מותר לחתוך עבור הכלבים הרעבים, ואילו על גופתו של דוד המלך יש להניח כיכר לחם או תינוק חי כדי להתיר את טלטולה. על סיטואציה זו, אמרו חז"ל, קבע שלמה המלך במגילת קהלת: "כִּי־מִי֙ אֲשֶׁ֣ר יבחר יְחֻבַּ֔ר אֶ֥ל כׇּל־הַחַיִּ֖ים יֵ֣שׁ בִּטָּח֑וֹן כִּֽי־לְכֶ֤לֶב חַי֙ ה֣וּא ט֔וֹב מִן־הָאַרְיֵ֖ה הַמֵּֽת".

על כך מסביר רבי יוחנן: "מאי דכתיב 'בַּמֵּתִים חָפְשִׁי'? כיון שמת אדם - נעשה חפשי מן התורה ומן המצות". לקב"ה אין צורך באדם כשהוא מת ואינו יכול עוד לפעול, לתקן ולקיים מצוות. כפי שאנו אומרים בפסוקי ההלל בחג הסוכות: "לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה".

תפיסת החיים היהודית אינה קוראת לבריחה מן העולם הזה, לפרישות או לסגפנות. הרמב"ם מזהיר בלשון חריפה שלא ימנע אדם מעצמו את מה שהתורה התירה, ולא ינהג בנזירות מופרזת, ומסכם בציטוט מקהלת: "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה".

אדרבה, ביהדות הקדושה נוצרת דווקא מתוך הכניסה אל החומר ורוממותו. רבי יהושע מסביר במסכת פסחים את מהותם של הימים הטובים: "חציו לה' וחציו לכם" - שילוב של אכילה, שתייה והנאה חומרית עם קרבת אלוהים.

חג הסוכות הוא שיאו של המפגש הזה: מפגש בין החומר לארעיות, ממש כמו החיים עצמם. מצוות הסוכה היא מן המצוות הבודדות שאדם מקיים בכל גופו. אנו מצווים "תשבו כעין תדורו" - לאכול, לישון ולחיות בתוך הקדושה, בתוך דירה שמטבעה היא ארעית וחולפת.

חז"ל לומדים במדרש ויקרא רבה על הקשר שבין ארבעת המינים לאיברי גוף האדם מן הפסוק "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה": הלולב כנגד עמוד השדרה, ההדס כנגד העין, הערבה כנגד הפה והאתרוג כנגד הלב. עבודת ה' מקיפה אפוא את הגוף החי כולו. במרכז שמחת בית השואבה אנו מנסכים על גבי המזבח מים - היסוד הבסיסי והטהור ביותר שבלעדיו אין חיים.

החיים עצמם נראים לנו כעולם ומלואו, אבל אינם אלא "כצל עובר, כרוח נושבת, כאבק פורח וכחלום יעוף". ממש כמו הסוכה, שהיא בית ארעי: יש לנו רק שבעה ימים לדור בה; היום היא עומדת, ומחר כבר תהיה מפורקת ומונחת במחסן. בכך היא מזכירה לנו גם את קיומנו בעולם הזה: "כִּי כׇל יָמֵינוּ פָּנוּ בְעֶבְרָתֶךָ, כִּלִּינוּ שָׁנֵינוּ כְמוֹ הֶגֶה" (תהילים צ).

דווקא כאן מתגלה עומק הקשר שבין ארעיות לבחירה. במציאות קבועה ונצחית אין משמעות אמיתית לבחירה, שכן הכול מובן מאליו. דווקא הידיעה שהזמן קצוב ושברירי - ההבנה שכל יום עלול להיות היום האחרון בחיינו - יוצרת את התביעה לבחור.

קל לברוח לסגפנות או לזלזל בחיים עד כדי ראיית המוות כ"תוצאה טובה", אבל זה אינו מה שהקב"ה רוצה מאיתנו. הקב"ה רוצה שנבחר בחיים: "חַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ".

שנחיה במלואן את השנים שהוא מקציב לנו, כפי שאנו חוגגים במלואם את שבעת ימי הסוכות בתוך דירת הארעי - באופן החומרי והממשי ביותר: בשינה, באכילה, בשתייה ובנטילת ארבעת המינים.

המפגש הזה בין הארעיות לבחירה מקבל את ביטויו בפסוקי קהלת, שבהם המסורה מדייקת כי הבחירה היא עצמה החיבור לחיים - כתיב "יבחר", קרי "יחבר": "כִּי־מִי֙ אֲשֶׁ֣ר יבחר יְחֻבַּ֔ר אֶ֥ל כׇּל־הַחַיִּ֖ים יֵ֣שׁ בִּטָּח֑וֹן כִּֽי־לְכֶ֤לֶב חַי֙ ה֣וּא ט֔וֹב מִן־הָאַרְיֵ֖ה הַמֵּֽת".

התובנה הזאת מהדהדת גם בדבריו של חיים ויץ, המוכר יותר כג'ין סימונס, סולן להקת "קיס". הוא סיפר פעם על מה שלמד מאמו, ניצולת שואה: כשמביטים בכל יום כאילו הוא היום האחרון בחיינו, מבינים שאין רגע מיותר - ושאפשר להכניס בכל יום הרבה יותר חיים.

במלאת שלוש שנים לאותו בוקר שבו ביקשו אויבינו לקדש את המוות, אנו חוזרים אל הציווי לבחור בחיים. בליל הושענא רבה, ברגע חתימת הדין, אנו מהדהדים את מילותיה של נבואת יחזקאל שהונצחו בפיוט "ונתנה תוקף": "כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת... וְהָשִׁיבוּ וֶחְיוּ".

אל מול אידאולוגיות של חורבן ופולחן מוות, העם היהודי בוחר בכל דור מחדש בחיים.

הכותב היא חוקרת במכון ממר"י, המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון