לפני יותר מ-70 שנה ניסח דוד בן-גוריון את המשפט שהפך כמעט לקלישאה: "בנגב ייבחן העם בישראל ומדינתו". אבל כדאי לקרוא גם את מה שאמר מעבר למשפט המפורסם. הוא הזהיר מפני ריכוזה של המדינה במישור החוף וראה בפיזור האוכלוסייה צורך ביטחוני ודמוגרפי עליון. ב-1948 הוא ניסח זאת באופן שאי אפשר לטעות בו: "אם לא נעמוד על המדבר - לא תעמוד תל אביב".

בן-גוריון הבין אז משהו שאנחנו מסרבים להבין עד היום: הנגב והגליל אינם השוליים של מדינת ישראל, הם תנאי לקיומה כמדינה חזקה, מאוזנת ובטוחה. מדינה קטנה אינה יכולה להרשות לעצמה להצטופף לתוך מרכז אחד ולוותר בפועל על המרחב שלה.

עבור בן-גוריון זו לא היתה רטוריקה, זו היתה מדיניות. כבר ב-1946 הוקמו בן לילה 11 נקודות בנגב. מטרת המבצע לא היתה רק חקלאית או התיישבותית. הנהגת הישוב ביקשה ליצור מציאות בשטח שתשפיע גם על גבולותיה העתידיים של המדינה. היא לא חיכתה שכוחות השוק יחליטו היכן תגור האוכלוסייה, היא הציבה יעד לאומי ברור, שנועד לעצב את מפת המדינה העתידית.

מדיניות זו הוסיפה להתקיים גם עמוק לתוך ימיה של המדינה. כך, למשל, ב-1979, בתקופת ממשלת בגין, התקבלה ההחלטה על הקמת המצפים בגליל, ועד לאוקטובר 1980 כבר הוקמו או היו בהליכי הקמה 31 מצפים. בשנות ה-90 אף עוגנה מדיניות הפיתוח באמצעות חקיקה ומוסדות ייעודיים: חוק הרשות לפיתוח הנגב התקבל ב-1991, וחוק הרשות לפיתוח הגליל ב-1993. במילים אחרות, לאורך עשרות שנים ותחת ממשלות מכל קצוות הקשת הפוליטית, רווחה תפיסה יסודית אחת: פיזור האוכלוסייה איננו מענה נקודתי ל"פריפריה" - הוא-הוא בניין הארץ.

כיום, המציאות הפוכה לחלוטין. במצעי המפלגות חסרה תוכנית לאומית אחת, מלאה ומדידה, שתציב את הנגב והגליל בליבת מדיניות ההתיישבות והאכלוס של הממשלה.

לפי נתוני משרד הנגב והגליל, באזורים אלה ביחד חיים כיום כ-2.48 מיליון בני אדם - כרבע מאוכלוסיית ישראל. הם משתרעים יחד על כ-70% משטחה של ישראל ובכל זאת, במשך עשרות שנים רוב מנועי הצמיחה, מקורות ההון, מקומות העבודה האיכותיים, מרכזי העסקים והשירותים המתקדמים ממשיכים להתרכז במרכז הארץ.

מדינת ישראל הולכת ומתכווצת למרכז, אך זו אינה גזירת גורל. זו תוצאה של סדרי עדיפויות וניהול לקויים של המדינה בעשרות השנים האחרונות. זו גם תוצאה של תפיסה שגויה שלפיה ישראל יכולה להסתפק בלהיות "מדינה קטנה, רזה וחכמה", כמשנתם של "גדולי" הביטחון בעשורים האחרונים. אלא שלוויתור האסטרטגי על הנגב והגליל יש מחיר כבד: הוא מעמיק פערים, מרכז סיכונים, מעמיס על תשתיות המרכז ומותיר מרחבים עצומים ללא העוצמה האנושית והכלכלית שהמדינה כה זקוקה לה. כעת מבינים כי הגישה הזו אינה אלא סכנה קיומית.

צריך לומר שהבעיה איננה שתל אביב הצליחה. הצלחתה היא נכס חשוב לישראל. הבעיה היא שהמדינה לא יצרה לצידה מוקדי כוח חזקים מספיק. באר שבע היתה צריכה להיות לפני עשורים מטרופולין לאומי משמעותי, המתחרה על חברות, צעירים, עובדי הייטק ויזמים. הגליל היה צריך להכיל אף הוא תעשיה חזקה וחקלאות משגשגת, שיכול למשוך ולהחזיק אוכלוסיה צעירה וחדשה. אך כאשר המדינה אינה מייצרת הזדמנויות, האוכלוסייה אינה מתפזרת.

מכאן נוצרים שני מעגלים הפועלים בכיוונים מנוגדים: צעירים כבר אינם עוברים לפריפריה רק משום שהממשלה קוראת להם להיות חלוצים; הם עוברים למקום שבו יש תעסוקה, מערכות חינוך ובריאות איכותיות, תרבות ותחבורה. ככל שיותר צעירים עוברים למרכז, כך חברות נוספות מעתיקות את פעילותן אליו. וככל שהחברות מתרכזות שם, הן מושכות בעקבותיהן עובדים, הון, מסעדות ושירותים. כך המעגל במרכז מזין את עצמו - בעוד שבפריפריה מתרחש בדיוק ההפך, והפער רק הולך ומעמיק.

מי שסבור שהמחיר משולם רק בקריית שמונה, בדימונה או בבאר שבע - טועה. גם המרכז משלם, ועוד ישלם בריבית בעתיד. מדינת ישראל אינה יכולה להמשיך ולדחוס אוכלוסייה, תעסוקה, הון ותשתיות לאומיות לתוך רצועה גיאוגרפית צרה, מתוך אשליה כי קיבולתה אינה מוגבלת. בסופו של דבר, המרכז יקרוס לתוך עצמו - ולא כמטפורה. כבישים, מסילות רכבת, בתי חולים, ומערכות מים, ביוב וחשמל אינם משאב אין-סופי.

מעבר לכל אלה, ניצבת שאלה ביטחונית ראשונה במעלה: האם ראוי למדינה כמו ישראל לרכז את מרבית אוכלוסייתה, פעילותה העסקית, מערכות התחבורה והכספים שלה, ואת תשתיותיה הקריטיות ביותר בתוך מרחב צפוף אחד? המלחמות האחרונות הוכיחו באופן חד-משמעי כי מושג ה"עורף" כבר אינו קיים עוד. טילים, כלי טיס בלתי מאוישים ואיומים עתידיים מגיעים לכל נקודה, והמרכז - מאזורי הריכוז הצפופים בעולם על תא שטח קטן כל כך - פגיע כיום עשרות מונים.

מדינת ישראל זקוקה לגליל ולנגב. היא זקוקה להם כדי לפזר אוכלוסייה, כדי לפזר סיכונים וכדי לבנות יותר ממנוע צמיחה אחד. זוהי פוליסת הביטוח של מדינת ישראל.

לאור כל זאת, הדיון הציבורי צריך לעבור מהצהרות למדדים.

כבוחרים, זכותנו - וחובתנו - לדרוש מכל מפלגה המבקשת להנהיג את ישראל לעסוק בדברים החשובים באמת. הנושאים המרכזיים אינם מתמצים רק בסוגיות הביטחון, בגיוס חרדים או בשלל "אפקטי הרעש" באולפנים, המתרכזים לרוב בטפל ולא בעיקר. לטעמי, הליבה היא בניין מדינת ישראל לאורכה ולרוחבה ולכך אנו זקוקים לתשובות ברורות.

באשר לנגב ולגליל, על המפלגות להשיב: מהו יעד האוכלוסייה לעשור הקרוב? כמה משרות איכותיות ייווצרו? אילו תשתיות תחבורה ובריאות יושלמו ובאיזה לוח זמנים? כיצד יחוזקו באר שבע וחיפה כמטרופולינים מובילים? ומהן התוכניות הייעודיות לקריית שמונה, לנהריה, לצפת, לעכו, לדימונה, לערד וליתר היישובים, כדי שמשפחות צעירות יבקשו לבנות בהם את עתידן ?

והמבחן חייב להיות שקוף לציבור: דו"ח שנתי אחד שיציג מה הובטח, מה תוקצב, מה בוצע ומה נתקע. לא עוד עשרות החלטות ממשלה שקשה לעקוב אחריהן, אלא לוח מחוונים לאומי ואחריות ברורה. רק כך ניתן יהיה להבחין בין הכרזה חגיגית לבין שינוי ממשי.

ישראל אינה זקוקה לעוד "תוכנית-אב לנגב" שתיעלם עם חילופי השר הבא. היא זקוקה ליעד לאומי לעשור: פיזור אוכלוסייה, העברת מנועי צמיחה, חיזוק שירותי הבריאות והחינוך, הקמת תשתיות תחבורה מהירות, עידוד חברות ומטות לפעול בדרום ובצפון וחיבור אמיתי בין אקדמיה, מערכת הביטחון והתעשייה המקומית.

האחריות היא של הדרג הפוליטי הנבחר - ושלו בלבד. אסור להיכנע למגבלות שמציבים פקידים, ובטח שלא לקבל תירוצים בנוסח "זה לא כלכלי" בכל הנוגע לתשתיות קריטיות כמו כבישים, רכבות ובתי חולים. טיעונים כאלה מטרפדים חזון לאומי רחב, והעובדה שפוליטיקאים מאמצים אותם אינה אלא תעודת עניות וחולשה. הגיעה העת שהדרג הנבחר יבין את גודל השעה, יפסיק להסתתר מאחורי הפקידות, וינהיג.

בן-גוריון לא דיבר על הנגב מתוך נאיביות או רומנטיקה חלוצית; הוא ראה את המציאות נכוחה דרך פריזמה של גיאוגרפיה, ביטחון ודמוגרפיה. כיום, 70 שנה אחרי, השאלות הנוקבות שהציב לא נעלמו - הן רק נעשו דחופות ומאיימות יותר. אפשר להמשיך ולצטט אותו מדי שנה בשדה בוקר, להניח זרים, לנאום על ציונות ולהבטיח שוב "לחזק את הפריפריה". אבל יש דרך אחת, נכונה וטובה בהרבה, לכבד את מורשתו: להחזיר את הנגב והגליל לראש סדר העדיפויות הלאומי של מדינת ישראל.

לא למען בנגב בלבד, לא למען הגליל בלבד. למען עתידה של מדינת ישראל.

לקראת הבחירות הקרובות, זהו מבחן מנהיגות ששום מפלגה אינה רשאית להתחמק ממנו. אין מדובר בעוד סוגיה שולית, אלא בבשורה קיומית ממש - שכן עתידם של הנגב והגליל הוא מבחנה העליון של מדינת ישראל.