מיקומך באתר

1. תרבות: גלריה
2. טלוויזיה

"לקריירה הפנומנלית שלו אין אח ורע בעולם כולו", אמר יגאל רביד על חיים יבין, והדגיש את נכונותו להתעמת עם פוליטיקאים. רפיק חלבי: "הוא לא חשש מהממסד האלים". רון בן ישי: "הקרין סמכותיות ואיפוק ג'נטלמני"

חיים יבין, "מר טלוויזיה" שהגיש את מהדורת "מבט" בערוץ הראשון במשך 40 שנה, מת היום (רביעי) בגיל 93. לאורך קריירה תקשורתית מפוארת שנפרשה על פני שישה עשורים, מילא שורת תפקידים ועבד עם אנשי תקשורת רבים, שביקשו להספידו עם היוודע דבר מותו.

העיתונאי אורן נהרי, לשעבר עורך חדשות החוץ בערוץ הראשון, נזכר בשיחה עם "הארץ" כיצד יבין, בתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית בשנות ה–80 המאוחרות, דחף ליצירת התוכנית "רואים עולם", יומן החוץ של הערוץ הראשון ששודר בשנים 1988–2020. "ביולי 1988 אספו את כל דסק החוץ בחדר של יבין, והוא אמר לנו 'התקבלה החלטה'. היתה אז אינתיפאדה, במוצאי שבת ראו בחדשות כל מיני דברים לא נעימים לעם ישראל. שאלנו את חיים, 'מתי התוכנית תעלה?' הוא אמר, 'בעוד שבועיים'. אמרנו לו, 'זה בלתי אפשרי, זה לא רציני, אי אפשר להרים תוכנית בשבועיים', והתוכנית עלתה לאוויר כעבור שבועיים".

לדבריו, יבין היה גם מי שבחר את שם התוכנית — שנתקל תחילה בהתנגדות. "אמרנו לו באותה פגישה, 'חיים, זה שם נוראי, זה לא יתפוס. הוא עמד על זה שיקראו לה 'רואים עולם', והיא הפכה להיות מתוכניות הדגל של הערוץ הראשון, ואחת מהתוכניות שאני הכי גאה שהייתי בין יוצריהן. עם השנים, ישבתי לצדו באולפנים בכל כך הרבה שידורים ותוכניות מיוחדות. הוא לא היה 'מר טלוויזיה' רק כי הוא לבש עניבה וקרא פתיחים של כתבות, אלא גם כי הוא עשה פה כמה מהסדרות הדוקומנטריות הטובות ביותר שנעשו בישראל — 'גחלת לוחשת' על יהודי ברית המועצות, וסדרות שבהן לקח מצלמה ושוטט ברחבי ישראל. העשייה הזו היתה חשובה לא פחות, וחלק מהזיכרון הקולקטיבי שחיים משאיר".

בשיחה עם "הארץ", נזכר גם העיתונאי רפיק חלבי בחיים יבין, לצדו עבד ברשות השידור במשך 30 שנה. "הוא קיבל אותי לטלוויזיה בשנת 1974", מספר חלבי. "איש מאוד ממלכתי, מאוד יקה בהתנהלות שלו, איש האנדרסטייטמנט. אנשים לא מכירים את הצד הרגיש שלו. כשהייתי כתב בשטחים ורדפו אותי אנשיו של מאיר כהנא, חיים לקח אליו הביתה וגרתי אצלו בבית תקופה מסוימת, הוא שמר עלי. כשפרסמתי שממשלת בגין מפקיעה אדמה פלסטינית פרטית לטובת ההקמה של ההתנחלות אלון מורה, חיים הלך לשם בעצמו נגד שר הביטחון אריק שרון וכתב דו"ח שהגן על העבודה שלי. הוא לא חשש מהממסד האלים".

חלבי הוסיף כי יבין "מעולם לא היה איש שמאל — אולי זה הגיע מתוך העשייה הדוקומנטרית המאוחרת, אבל לפני כן במהדורה הוא לא השמיע דעות פוליטיות. היום הייתי מגדיר אותו כאיש מרכז. הוא בעיניי ה'יצחק רבין של התקשורת'. יהודי, ישראלי, ציוני, ממלכתי. בצילומי הסדרה 'גחלת לוחשת', שאלתי אותו, 'מה יותר קרוב ללבך, יהודי שמגיע מאוקראינה, או אני (דרוזי) ששוכב לצדך במארבים ומשפיע על המדינה והתרבות שלה?' והוא ענה לי, 'אל תיעלב — היהודי מאוקראינה'. אמרתי לו, בטח שאני נעלב. לא יכולתי לקבל תשובה כזו, אבל זה חיים יבין".

יגאל רביד, שעבד ככתב, עורך ומגיש בשלל תפקידים בערוץ הראשון, אמר ל"הארץ" ש"חיים היה אחד האנשים הנחמדים שכולם אהבו ואהבו לאהוב. חשוב להדגיש את זה, כי אין אח ורע בעולם כולו לקריירה הפנומנלית שלו. אף אחד לא הגיש מהדורה מרכזית 40 שנה. עשיתי תחקיר עליו כי הובלתי את משדר הפרידה ממנו ב–2008. עשינו לו את זה בהפתעה, וכמובן שהוא ידע על זה בכל זאת. הוא תפס אותי במסדרון באותו יום בצהריים, ואמר לי בגרמנית, 'יונגרמן (איש צעיר), תהיה נחמד אלי בערב'. היינו קבוצה של יקים שם".

רביד העיד שיבין היה "גדול המדריכים, מנטור שלי בקול ישראל ובערוץ הראשון. כולנו חייבים לו תודה גדולה. הוא היה סמל. הוא החזיק כמעט בכל תפקיד אפשרי של הגשה וניהול של הטלוויזיה והחדשות — ולא היה לו יד ורגל בדרך העצובה שבה רשות השידור הסתיימה. הוא ידע להסתדר עם הפוליטיקאים וגם התעמת איתם כשהיה צריך, עם בגין, רבין, אולמרט. הוא לא נתפס כמי שמתרפס בפני בכירים ממנו, פוליטיקאים או שררה". רביד הוסיף כי יבין הדגים שילוב יוצא דופן של "יכולת הופעה, קריינות, נוכחות על המסך — כל הדבר החמקמק הזה שנקרא כריזמה. לא היה שום דבר דומה לו בשום ערוץ, לא לפניו ולא אחריו".

העיתונאי חתן פרס ישראל רון בן ישי, ששימש ככתב צבאי בקול ישראל ובערוץ הראשון ובתפקידים נוספים במערכת, סיפר בשיחה עם "הארץ" שיבין היה המורה שלו כבר בקורס השדרים והכתבים של קול ישראל בשנת 1965. "בעינינו, העיתונאים לעתיד, הוא היה כבר אז דמות חריגה בסמכותיות ובאיפוק הג'נטלמני שהוא גילם. היה לו חוש הומור, וגם בגלל זה אהבנו אותו. המונח 'מר טלוויזיה' לא ממצה את הדמות שלו. בעיניי, חיים היה יותר סמכות טלוויזיונית שאנשים האמינו לה, גם כשהוא תיווך להם עובדות שהיו אולי מנוגדות לתחושותיהם ולדעתם הפוליטית. הוא הקרין אוטוריטה, מעצם היותו מגיש שהוא גם עיתונאי וגם מי שהיו לו איכויות של שחקן.

"הוא יצר שתי סדרות מאוד חשובות בעיניי", הוסיף בן ישי גם על עשייתו הדוקומנטרית של יבין. "אחת היא 'הנבחרים', שבה הוא ליווה כמה מערכות בחירות והראה בכל פעם את ההבדלים בין מערכת הבחירות לזו שקדמה לה. ובאותה מידה של עיתונאית עניינית וחסרת פניות, הוא יצר את הסדרה 'ארץ המתנחלים', דווקא בערוץ 2 ב'טלעד'. היא קוממה עליו את הימין בארץ, אבל חיים ידע להשיב מלחמה שערה". בן ישי זוכר כי יבין האמין ש"אתה לא יכול לעשות סרט דוקומנטרי בלי שתהיה לך דעה מוצקה על הנושא ועל מושאי הסיקור שלך. אמרו לו 'זנחת את האובייקטיביות ואתה יוצא נגד ציבור המתנחלים והימין'. הוא אמר, 'זה מה שראיתי, וזו דעתי על מה שראיתי. אני חושב שהוא היה ראוי לפרס ישראל לתקשורת (שבו זכה בשנת 1997, עד"כ), ולו בזכות הסדרות הדוקומנטריות שהוא עשה. ותתפלא, חיים היה גם איש צנוע".

העיתונאי יעקב אחימאיר, שעבד לצד יבין בשורה של תפקידים בערוץ הראשון — ככתב, שדרן, עורך ומגיש בכיר — תיאר אותו כמי ש"הקפיד מאוד על דיוק. הוא מאוד כעס אם היו ניסוחים לא מוצלחים בחדשות. הוא היה איש הטלוויזיה מספר אחת כאשר הטלוויזיה היתה בהולדתה בישראל. הוא היה ממש ממציא סדרות ונושאים לעסוק בהם, אסור לשכוח את זה. כשעלתה הסדרה שלו 'גחלת לוחשת' על יהודי ברית המועצות, הוא סיפר לי שבמהלך הצילומים, צילמו בעיירה שבה נולד אבי המנוח, אב"א אחימאיר, שגם לו היה מקום מסוים בחיי היישוב הציוני־יהודי־ישראלי".

אחימאיר, שהיה מעובדי רשות השידור ששמחו כשהתרחש המהפך הפוליטי בשנת 1977, זוכר כיצד יבין "שידר את ה'מהפך', המושג הזה שהוא המציא בהבזק מחשבה. הוא לא חשב על זה מראש, כי לא ידענו מה יהיו תוצאות הבחירות. הוא שמר על איפוק בהגשה. היתה הקפדה גדולה בהפרדה בין שידור התוכן לבין שפה או סגנון יותר פופולרי־עממי. הוא היה באמת דמות מרכזית בחיים המדיניים והחברתיים של מדינת ישראל, ולא משום שהיה גאון — הוא בהחלט היה משכיל בצורה רוחבית — אלא משום שהוא הבין את גודל השעה בכל תחום שנגע בו".

העיתונאית שרי רז, שעבדה עם יבין בטלוויזיה כבר מהמהדורה הראשונה (שם הגישה כתבה בנושא אופנה), נזכרת ביום ההוא. "עשינו אותה בחרדת קודש ובחוסר ניסיון, והיא לא היתה טובה — אבל היא היתה הילד שלנו. חיים אמר לי אז, 'דעי לך שאנחנו עושים היסטוריה'. אמרתי לו, 'אל תגזים, זו בסך הכול עבודה ואנחנו מתפרנסים'. הוא זה שצדק".

רז הוסיפה שיבין, לצד דן שילון, ארנון צוקרמן ומוטי קירשנבאום, עמד כחומה בצורה לאורך כל השנים מול ניסיונות פוליטיים לפגוע בעצמאות הערוץ הראשון, "כדי שלא יהיה מה שמנסים לעשות ממנו היום — לסגור, להפחיד, להוריד, לדכא. הם ידעו להילחם בזה בשקט". מאחורי הקלעים, לדבריה, "חיים לא היה איש להתרועע איתו. הוא לא הצטרף לבילויים כמו משחקי פוקר עם קירשנבאום ושילון. וכשהעיתונאים היו נוסעים לחוף הים ביחד, הוא לא היה שותף לזה. הוא לא היה אחד מהחבר'ה, הוא היה תמיד מעל. זה היה כנראה באופי שלו".

רז פגשה את יבין בפעם האחרונה במפגש של יוצאי "מבט" שנערך במסעדת פסטל בתל אביב לפני שבועות אחדים — ושם הוא דווקא היה עם החבר'ה בדרכו. "ברגע שהוא נכנס, כולם התיישבו סביבו, רצו להיות קרובים אליו, כי יש כלפיו הערצה והערכה על כל התקופה שלו. הוא היה סמל במערכת, ואת התואר 'מר טלוויזיה' איש לא יוכל לקחת ממנו. הוא תמיד היה מין 'לידר' כזה, והמראה שלו מטעה, משום שהוא נראה צעיר לגילו".

היא ציינה שיבין עבר מעידה פיזית מאז אותו מפגש, ועבר בעקבותיה ניתוח, שלהערכתה זירז את סופו. "המוות שלו השאיר אותנו המומים קצת, למרות שאי אפשר להיות מזועזע כשאדם בן 93 הולך לעולמו. אבל הוא השאיר מורשת", סיכמה.

העיתונאי ניצן חן, ראש לע"מ עד לאחרונה שהיה כתב בערוץ הראשון, העלה פוסט פרידה מיבין בפייסבוק שבו תיאר אותו כ"מורי ורבי שלימד אותי ועוד רבים אחרים את מקצוע הטלוויזיה".

בהספד מטעם כאן, תאגיד השידור הישראלי, נכתב: "קשה לדמיין פרק היסטורי בימיה של מדינת ישראל בדורות האחרונים, שיבין לא היה זה שתיווך אותו לציבור — הוא זה ששידר את מהדורת החדשות הראשונה בטלוויזיה, הודיע על המהפך הפוליטי והתקשה להוציא מפיו את המילים 'יצחק רבין מת'. יבין, מחלוצי השידור הציבורי בישראל, מנהל ועורך חדשות, מגיש מהדורת "מבט" המיתולוגי, במאי ויוצר דוקומנטרי מחונן, שתיעד ברגישות, באומץ ובאהבה — את החברה הישראלית על מורכבותה. הוא הותיר אחריו מסמכים תיעודיים, שהיו לפרקי היסטוריה טלוויזיוניים של ממש".